הביטויים השגורים 'הלכות לשון הרע' ו'שמירת הלשון' – העוסקים בהדרכה ובהלכות של הדיבור, לכאורה מציינים ומדגישים את ההימנעות מדיבורים שליליים, ויש מקום לשאול למה חכמים דברו והדגישו את הצד השלילי – באיסור וההימנעות מלדבר רע, ולא הדגישו את הצד החיובי – את הערך והצורך לדבר דיבורים טובים?!

תשובה, התורה וחכמים דברו רבות בצורך לדבר טוב.

הציווי ללמוד תורה, הוגדר בתורה בלשון של דיבור – "ודברת בם" (דברים ו ז), ואינה לה גבול אלא "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח). כמו כן התפילה, הינה דיבור הפונה מהאדם לבוראו.

ואמנם נתמקד יותר בדיבורים טובים בהקשר של תקשורת בין אישית.

מי שהוא טוב – באופן טבעי עוסק בטוב, מי שרואה בכל דבר התגלות אלוקית, התגלות של מקור הטוב – אינו יכול שלא לראות באותו דבר טוב. עמדה זו קנויה לנו מאברהם אבינו בעל העין הטובה, שכולנו תלמידיו[1].

וכך כתב הרמב"ם (הלכות דעות ו ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא".

הרי שהנקודה הראשונה בה פתח בהסברת מהי מצוות 'אהבת רעך' היא הצורך לספר בשבחו של חברו![2].

וכן למשל בתפילתו המפורסמת של רבי אלימלך מליז'נסק בה נאמר: "אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה". והכוונה שעל ידי שנראה את מעלת חברנו, ממילא 'נדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי'.

על כן ברור שיש ערך גדול, לומר מילה טובה לסובבים אותנו, להעריך את אישיותם ואת מעשיהם, לברך אותם בעיתות שמחה ולנחם אותם בעת צרה וכיו"ב.

חשיבות זו היא הן מצד התועלת הצומחת לאדם אליו אנו פונים ששמח באותן מילים טובות, ושהטוב שבו מתגבר ויוצא לפועל בעקבות האמון והטוב המופנה כלפיו.

וחשיבות זו היא מצד ההשפעה הכללית על המציאות בשעה שאנו מדברים טוב, שכן כאשר אדם מדבר טוב, הוא מעורר הנהגה של חסד וטוב מאת ה' היורדת למציאות[3].

 דבר זה נכון היה תמיד והוא תקף ביתר שאת בדורות בהם אנו זוכים לחיות.

כשם שנחרב הבית וגלינו מארצנו בעקבות 'שנאת חנם'[4] נשוב להבנות ונזכה לבניין הבית בעקבות 'אהבת חנם'[5].

כלומר היות והקלקול היה בעקבות שנאת האחר והשונה ודיבורי 'לשון הרע', הרי שבאופן מיוחד בדורות של גאולה, התיקון צריך להיות על ידי אהבתו ודיבורי 'לשון הטוב'.

ולשם תיקון כולל זה אכן אין מספיק רק להמנע מלומר דברים שליליים על הזולת, אלא להרבות בדיבורים טובים עליו.

ולא רק שיש תועלת בדבר, אלא בחכמה הפנימית נאמר שכשם שהאדם נתבע על מילותיו השליליות כך יתבע האדם על אותם מילים טובות שהיה יכול לומר ונמנע מהם[6].

באופן מיוחד, דיבורים טובים קשורים לתכונת הכרת תודה: כאשר משהו עושה טובה למשהו, מוטלת עליו החובה להכיר לו תודה ולהביע אותה. צורך זה הוא כה בסיסי ומשמעותי, עד שחכמים קבעו שכאשר אדם נותן מתנה לחברו, למרות שלכאורה היה מקום להסתיר חסד זה (שהרי גדול מתן בסתר), באם החסד לא עתיד ממילא להתגלות למקבל, על הנותן לגלות[7]

כמו כן ב'לשון הטוב' אנו מתכוונים  לכל הדיבורים שיובילו את המציאות להיות טובה יותר, משום כך 'לשון הטוב' כוללת גם תוכחה המגיעה ממקום אוהב, והיא עצמה ביטוי לחברות ורעות אמת[8]. כך ביאר רבי עובדיה מברטנורא את הדרכת רבי יהושע שיהא לאדם "חבר טוב"[9], וזה לשונו: "שמוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון".

ונראה שאין הכוונה למעט גם את הפירוש הפשוט שחבר טוב, עוזר לאדם ואומר לו מילים טובות ותומך בו בעת צרה וכיו"ב, אלא היא באה להוסיף שחבר אמיתי, שבאמת רוצה בטובתך, הוא החבר שמסוגל בעת הצורך לעזור לך ליישר ולתקן דרכך ולהביאך אל הטוב. נמצא שנכלל במושג 'לשון הטוב' גם דיבורים שהם בבחינת תוכחה, אלא שמצד ההדרכה המעשית, יש מקום למעט בדיבורים מסוג אלו, שכן נדרשת תבונה וחכמה גדולה מתי ואיך לדבר באופן שיביא לתיקון ולא לקלקול[10].

לסיום, למרות הערך הגדול של 'לשון הטוב', גם בו צריכה להיות קיימת זהירות.

משום כך הורונו חכמים שאין לספר בפני האדם את 'כל שבחו' אלא רק 'מקצת שבחו', וזאת מפני חשש שאין זאת אלא חנופה, וכן על מנת שלא יבוא לידי התנשאות וגאוה, וכן מפני שייתכן ויביישו.

כמו כן חכמים הדגישו שאין לומר שבחו של אדם בפני שונאיו, משום שאותם שומעים יבקשו לפרש את הדברים בצורה שלילית, ונמצא שהכוונה הטובה תוביל לנזק.

כמו כן – פעמים שציון השבח של האדם יביא לו נזק, ואז אין לציינו. למשל אדם שמארח את חברו וגומל עימו חסד, יש וסיפור הדברים יגרום לריבוי פניות של אנשים נוספים שיבקשו ממנו כספים, ובכך במקום שבח נמצא מפסידו.

ועל האדם מוטלת האחריות לשקול מתי נכון וכיצד להרבות ב'לשון הטוב'.

ערן משה מרגלית

'משכן שלום'

שבט – התשע"ד